המקום: תל אביב, עיר רוויה במלוא מובן מילה. עיר בה תרבות שוליים ותרבות מרכז מתחככות זו בזו. עיר בה מציאות מחוספסת ופורקן אותנטי מתחלפים זה בזה. קושי ורוך מתערבבים אחד לתוך השני.
הזמן: 2009. כל האפשרויות פרוסות לפנינו ועם זאת, הקושי הכלכלי מייצר ראייה ממוקדת יותר: אמנות אינה הפקת ענק מרובת אפקטים שנעשו ע"י אסיסטנטים, אלא אמנות נושמת, עכשווית, ומלאת תשוקה.
בין שני אלה נמצא ביה"ס לאמנות, מכון אבני. ביה"ס אשר משתמש באורבניות הפועמת של העיר כדי למתוח את פניו ולהגיב לשינויים. טמון ומסווה ברחוב אילת, מדגיש את כוחה של העשייה העכשווית ואת חשיבות הדינאמיות במחשבה ערנית ובעשייה אינדיבידואלית.
מקסימליזם הוא העצמה. בעבודות המוצגות מונח זה תוסס ברבדים משתנים: אם בהצהרה אסתטית של עושר חזותי ויופי מישיר מבט, אם בהצהרה על מקומיות מאובחנת, או דווקא באסקפיזם. אם בפנטזיה הבוחנת את גבולות המבט או ברומנטיקה פואטית.
המשותף לעבודות הוא שכולן מתחילות מהתשוקה, מהבהילות להגיד דבר מה באופן שאינו רק טקסטואלי אלא טוטאלי, מתמסר למעשה האמנות ולא שומר ממנו את המרחק ה"בטוח".
החיבור בין המבנה המרכזי של המחלקה לאמנות במכון אבני לתערוכה אינו מקרי. החלל שבו מועברים רוב השיעורים המעשיים ועיניים רעננות מביטות בצמא נותן לתערוכה את ההקשר האותנטי ביותר- כל העיניים צריכות להביט בצמא. כשם שסטודנטים מפענחים את הדימוי עמו הם מתמודדים, כך צופי התערוכה יפענחו את העבודות. בחזרה למקום ממנו התחיל הכל, הרעב ליופי, לביטוי עצמי ולהגדרת האני.
התערוכה תתפקד כחלל מקסימליסטי: גם בחוויית כל עבודה בנפרד, אך גם בחוויית החלל עצמו כחוויה מקסימליסטית, כאשר התחבירים שבין העבודות יהוו את המתח של הורסטיליות העשירה שמרכיבה את הזהות והמקום הספציפי.
מתחת להופעה המרגשת והמפעימה של כל עבודה מקסימליסטית מתחיל להתגבש האקזיסטנציאליזם החדש: מקסימליזם.
בין האמנים המציגים:
גבי קריכלי גליה פסטרנק איתן בן- משה
עדי נחשון ליאור ווטרמן דויד עדיקא
אריק מירנדה נעם אדרי דנה יואלי
ענן צוקרמן דנה לב לבנת אבי סבח
יונתן שילה אלין אלג'ם שחר דיויס
דני יהב בראון תומר אלוף יסמין דיויס
פתיחה: 9 ספטמבר 2009 נעילה: 24 ספטמבר 2009
מכון אבני, רחוב אילת 7, תל אביב יפו
